פיצויים על תאונת ספורט בגן ילדים

הקדמה
לבית המשפט הוגשה תביעה לנזקי גוף, באמצעות עורך דין נזיקין, במסגרתה נטען כי במהלך פעילות ספורט בגן, התובע ספג חבלות קשות במרבית אבריו ובעיקר בפניו, מאחר ש במהלך פעילות בגן, הועברו ילדי הגן לגן סמוך על מנת לראות סרט, הגננת זירזה את הילדים שהחלו לרוץ במסדרון ולדחוף אחד את השני, וכתוצאה מכך התובע נפל על הרצפה ונפצע כאשר יתר ילדי הגן שרצו במסדרון דורכים עליו.
נטען כי מאז התאונה התובע סבל מכאבים ומחוסר בשתי שיניים קדמיות וכי הנתבעים אחראים לאירוע ולפיצוי.

טענות

צילום: clipart.com

ההגנה של גן הילדים
הנתבעים שכרו עורך דין פציעת ספורט וטענו כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגדם שכן הנזק הנטען, אין מקורו בפגם במבנה הגן או שטח החצר המצויים בתוך שטח בית הספר אשר בו מצוי הגן, כי אם בהתנהגות פתאומית ובלתי צפויה של התובע או תלמידים נוספים מהגן ולחילופין היה וייקבע כי הגננת אחראית לאירוע לאחר "שזרזה" את התובע, הרי ממילא היא מועסקת ע"י משרד החינוך ועל כן עליה בלבד האחריות.
הנתבעים טענו כי התאונה היתה אירוע פתאומי, ספונטני ובלתי צפוי ועל כן לא היה ניתן למנוע אותה גם לא ע"י השגחה ופיקוח טובים יותר, הסייעת בגן הילדים הובילה קבוצה של חלק ילדי הגן לחדר הטלוויזיה. במעבר לחדר הטלוויזיה התובע מעד על פניו ונפצע בשפתיים ושן קדמית חלבית נפלה.
הגננת שהיתה במקום הרימה את התובע וביקשה מהסייעת לשטוף את פניו, הודיעה טלפונית להוריו על קרות התאונה. האירוע תועד בדו"ח למשרד החינוך.
המחלוקת המרכזית בית הצדדים היתה האם הגננת אמרה לתובע לרוץ, כאשר הורתה לילדי הגן לנוע לכוון חדר אחר בו היה מכשיר טלוויזיה לצורך צפייה בו.
לא היתה מחלוקת כי התובע נפל ונחבל בצאתו מהגן לכוון החדר האחר והשאלה היא האם הגננת או הסייעת התרשלו בעבודתן התרשלות אשר גרמה לתובע לרוץ, למעוד ולהיחבל.

העדויות בבית המשפט
הוריו של התובע העידו גם הם, על הנסיבות שאירעו לאחר קרות התאונה ועל דברים ששמעו מבנם.
בית המשפט ציין כי עדותו של התובע היתה ברורה והחלטית, למרות גילו הצעיר.
הנתבעים טענו כי אין לקבל עדותו של התובע שכן מדובר בעדות יחידה של בעל דין שהוא גם קטין מתחת לגיל 14 וללא סיוע, אלא אם ינמק בית המשפט מדוע החליט לעשות כן, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות שזהו נוסחו:
הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי
54. פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14;
(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
(3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;
(4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;
(5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור.
בית המשפט פסק כי עדות הורי התובע אשר מסרו כי התובע סיפר להם, בסמוך לאחר האירוע, כי הגננת זירזה אותם ואמרה להם לרוץ, יכולה להוות סיוע כנדרש. מדובר בגרסה מיידית שניתנה לאחר האירוע באוזני ההורים, אשר העידו על עצם אמירת הדברים ע"י התובע.
מנגד, מטעם הנתבעים העידה הגננת בלבד. הגננת מסרה גרסה אחרת לגמרי מאשר זו של התובע ושללה חד משמעית כי אמרה לילדים לרוץ. הסתבר כי במקום שהתה אשה נוספת, הסייעת.
הסייעת שהתה בגן ובסמוך לילדים כאשר הגננת הורתה להם לנוע לכוון חדר הטלוויזיה, אולם הסייעת לא העידה.
הסייעת היתה עדת ראיה להתנהלות זו ולמרות דברים אלה, הנתבעות בחרו שלא להזמינה למתן עדות.
אי הבאת ראיה רלוונטית שבהישג יד. הסייעת לא הובאה למתן עדות על מנת לתמוך ולבסס את גרסתה של הגננת. התנהגות זו של אי הבאתה הסייעת משמשת נימוק מספיק לצורכי סע' 54 הנ"ל (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי מהד' תש"ע-2009 בעמ' 1437).

הכרעת בית המשפט
במכלול הנסיבות והעדויות בית המשפט העדיף לבחור את את גרסתו של התובע למרות היותו קטין בן 9, זאת בהתאם לסעיףך 54 לפקודת הראיות בנימוקים הבאים:

התובע מסר גרסה מיידית לאחר האירוע לגבי העובדה כי הגננת זירזה אותם ואמרה להם לרוץ, גרסה שנמסרה להוריו.
לא הוכח כי התובע מעד ונפל בשל מפגע כלשהו שהיה בשטח מבנה בית הספר ו/או הגן ו/או כי הנתבעת 2 כשלה במעשה או מחדל מטעמה.

לאור כל האמור לעיל ולאחר שבית המשפט העדיף את גרסתו של התובע ונימק מדוע בחר כך לצורכי סעיף 54 לפקודת הראיות, בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי הגננת זירזה את הילדים וביניהם התובע לרוץ וכתוצאה מכך, התובע מעד, נפל ונחבל.
עוד נפסק כי הגננת הפרה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה, כאשר אמרה לילדים להזדרז ולרוץ, והתרשלה במעשיה תוך אי שימת לב לעובדה כי מדובר בזירוז ילדים קטינים בני 5 העתידים למעוד כאשר הם רצים ועל כן נקבע כי הגננת אחראית לפיצוי התובעים על נזקיהם, ומחיוב זה נקבע כי משרד החינוך - מדינת ישראל - מעסיקתה של הגננת, היא האחראית לפיצוי התובעים בהתאם, כמו כן לאור גילו של התובע שאין לנכות רשלנות תורמת כלשהי.

התובעים לא הגישו חוות דעת רפואיות, על כן ניתן היה לפסוק פיצוי רק בגין הפסדי עבר וכאב וסבל, שנעמד על ידי בית המשפט ע"ס 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל החזר אגרת התביעה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ.